שיעור ראשון בקורס תאורה מעשית

בשיעור הראשון של קורס תאורה מעשית אני מעביר מצגת שבה אני מסביר לתלמידים בקורס את העקרונות הבסיסיים בתאורה מעשית, תיאוריה והצגה של אמצעי התאורה שבהם הם ישתמשו בהמשך הקורס.

המצגת הזאת נפתחת בסלייד שנקרא "אולי אתם לא צריכים תאורה מלאכותית?" וכך,  על רקע תמונה של הדס בוותיקן אני מסביר לתלמידים שיש רגעים בחיים שיש להם את כל האור שהם צריכים בשביל תאורה מעניינת בתמונה שלהם. וחוץ ממנה הם לא ממש צריכים שום דבר.


אני גם אומר לכיתה שאני שואל את עצמי בכל  צילום האם יש תאורה טבעית מעניינת בסביבת הצילום, שבדרך כלל התשובה היא "לא" ורק אז אני מתחיל להאיר את התמונה בעצמי.

אני חייב להודות שזה לא היה נכון: אני לא תמיד שואל את עצמי את השאלה הזאת. ברב מכריע של המקרים אני מגיע לסצינה ומתחיל להוציא את ציוד התאורה שלי בלי לחשוב פעמיים.

 דוגמטיות מחשבית? הרגל מגונה? דרך להצדיק מחסן שמפוצץ בציוד תאורה? יותר מידי ספרים של ג'ו מקנילי על המדף? כנראה שכן. התרגלתי לחשוב שאם אני רוצה שהתאורה תהיה מושלמת אני צריך לדאוג לזה עם אור שאני יוצר בעצמי ולא לתת לאור הטבעי אפילו צ'אנס כי חבל על הזמן.

הימים האלו נגמרו בגלל תמונה אחת שנקראת "אבוקדו" שצולמה לפני יומיים שבה איתן ואני הגענו למסקנה שהסלייד הראשון בקורס תאורה מעשית זה סלייד חשוב מאין כמוהו. ברור שהייתי מודע לזה קודם (הרי אני כתבתי את הסלייד הזה) אבל לא ממש האמנתי בזה ויותר מזה לא ידעתי ממש איך אפשר לעשות את זה, איך אפשר להפוך אור נוקשה שיוצא משמש עצבנית במזרח התיכון לאור עוטף רך ואוהב?  אז מה קרה בידיוק שככה נפתחה לי הצ'אקרה? 

הכל בגלל איתן

מאז שהתחלתי להישאב לעולם הצילום ראיתי המון תמונות שהאור הטבעי בהן היה מדהים ולא הבנתי איך זה קרה כי התמונות שלי לא נראו ככה. כתבתי על זה אפילו פוסט די מזמן שנקרא  קסמים באור טבעי, הסתכלתי הרבה בתמונות הללו, אפילו שאלתי את הצלמים הללו שאלות אבל די מהר התיאשתי מלנסות והמשכתי להבזיק את דרכי לתמונה הבאה כשאני בטוח שזאת הדרך היחידה.

בגלל שהייתי מרוצה מהתוצאות שלי לא ראיתי סיבה מיוחדת להפסיק עם זה וככה נוצר לו קיבעון מחשבתי.


לעומת זאת מהתמונות של איתן לא הייתי מרוצה. האור המלאכותי לא החמיא לו בדרך כלל ומעבר לזה היה לי קשה לתפוש אותו בהרבה רגעים מאז שהוא התחיל לזחול ולברוח מהטווח של המבזקים.. התחלתי לקרוא עוד ועוד על צילומי ילדים וכשראיתי את התמונות של סאלי מאן או יותר נכון נפלתי לרצפה מהתמונות שלה הבנתי שאני צריך לשנות גישה. וככה מצאתי את עצמי לפני יומיים מול איתן שביד שלי יש רק מצלמה עם עדשת פריים מהירה ללא שום מבזק או מטרייה בטווח קליטה.

בשעות הבוקר המאוחרות שמתי את האוצר הסקרן מתחת לחלון (משהו מרובע ורגיל שאפשר להשיג בכל חנות צילום)  ומצד ימין סגרתי את דלת חדר העבודה שלי שהיא דלת ישנה עם ציפוי מבריק שהייתה על תקן של רפלקטור יעיל ופשוט התחלתי לצלם.

התחלתי על מצב ידני ועברתי למצב של עדיפות צמצם עם פיצוי חשיפה שלילי והתחלתי לשכוח מהכל ופשוט להתרכז בו. פתאום גיליתי שהמצלמה שלי יכולה לצלם 3 תמונות בשנייה בלי לחכות לזמן טעינה של קבל זה או אחר. ואני יכול פשוט לצלם מהר והרבה. זה היה ממש כיף: איתן שיתף פעולה והיה חמוד במיוחד וכשהלכתי למחשב וראיתי את התוצאות הבנתי שמעכשיו אני חייב להתחיל להקשיב למרצה בקורס תאורה מעשית בשעה שהוא מציג את הסלייד הראשון בקורס.

האם הפלאשים שלי למכירה?

ממש לא. אני למדתי לקח אבל איתו את המגבלות של האור הטבעי. האור שיש בתמונות הללו נמשך שעתיים בערך שאחריהן אי אפשר לצלם ככה במטבח שלנו. מה אני אמור לעשות ב22 השעות הנותרות?

האור הזה נמצא במקום ספיציפי במטבח מה שמאוד מגביל את בחירת הלוקישן, כלומר הלוקישן נקבע על פי האור ולא על הרצון החופשי שלי. ואם אני רוצה לצלם את איתן בסלון שהחלון שם מבאס למדי?

בנוסף לכך אני בכל זאת ואחרי הכל הסתגלתי למציאות ולא יצרתי אותה ובתור צלם אני חושב שכדאי מאוד שתהיה לי את היכולת לייצר את המציאות בשביל עצמי או בשביל הלקוח או המצולם הבא שלי. למשל, אני אמור לצלם כמה צילומים מסחריים בחודש הקרוב ואין סיכוי שאני אוכל לסמוך על השמש לבדה כמקור תאורה בצילומים הללו. אין גם הרבה סיכוי שהדס תסכים שאני אביא  את הדוגמניות בצילומים הללו למטבח שלנו ליד הדלת של החדר שלי. ככה שהפלאשים נשארים איתי בינתיים רק שמעכשיו הם באמת יצאו החוצה רק שאני צריך אותם.

ולחסוך לכם שאלה - הרקע ב2 התמונות האחרונות הוא לוח קאפה שחור מאופיס דיפו
והנה תמונת סטאפ של החלון והדלת מצד ימין: