שחר פרידמן מציג - "הילד"

ושוב אנחנו בפינתנו "תמונות שגרמו לי להביט במסך שמוט לסת ומלא בתחושות קנאה"

כל צלם צריך שתהיה לו תמונה אחת כזאת. רגע שהכל מתחבר והופך עוד קליק מכני לקלסיקה שכל מי שיסתכל עליה יזכור אותה.

בר המזל התורן הינו שחר פרידמן, צלם מוכשר מתל אביב שידע איפה להיות מתי ואיך להפעיל את המצלמה שלו והצליח בכישרון ללכוד את התמונה משמאל.

אני יכול לכתוב די הרבה על היצירה שלו לדבר על הקומפוזיציה, הסיפור, החשיפה, הדמויות והנושא אבל נראה לי שכדאי שניתן כהרגלנו לצלם עצמו לעשות את זה:

שחר, תודה שהסכמת להתראיין לבלוג שלי, ספר לנו קצת על עצמך:

התחלתי להתעניין בצילום כבר בילדותי או יותר נכון לא רק בצילום אלה בכל דבר שרואים דרכו, ממשקפות וטלסקופים לכיוון השמיים, זכוכיות מגדלת לכיוון האדמה ומצלמות סטילס ווידאו ביתיות לכיוון האנשים שסביבי. יותר מכל אהבתי להסתכל, לחקור במבט את המתרחש וליהנות ממחשבות ומהמסקנות שהתרוצצו לי בראש.

הצילום עצמו פרץ במלוא העוצמה בטיול של אחרי הצבא ליבשת דרום אמריקה, עברתי כמו כולם בכל המדינות ומצאתי את עצמי מעדיף לחוות לבד ובשקט את חוויות הנוף הפראי והתרבות השונה, רוב המטיילים סביבי העדיפו להתקבץ במקום בטוח ובסביבה המוכרת להם בין החברים החדשים והישנים. כך מצאתי את עצמי מתאהב באמצעי התיעוד ובשפה הצילומית.

ישנם צלמים שהשפיעו עליך?

הצלמים אשר השפיעו עלי הם רבים ומגוונים אך שניים מהם נחרטו אצלי בזיכרון העמוק והם ג'יימס נקוואי ואנסל אדמס, עבודותיהם ונושאי הצילום שלהם שונים בתכלית. הראשון צלם מלחמות והשני נופים פראיים וטבע אך שניהם שמו לעצמם את המטרה להשפיע דרך השפה ויזואלית וזאת תוך כדי התמסרות מלאה למשימה ולתפקיד שלהם בתור העיניים של העולם כולו.

כולי תקווה כי יום אחד יהיה לי את האומץ להיות מסור למטרה הזאת כמוהם משום שרק כך לדעתי אפשר לראות את מה שלא כולם רואים.

אתה מצלם היום באופן מקצועי?

כן. באופן מקצועי אני מצלם כבר 4 שנים מאז שחזרתי מאותו טיול. רוב העבודות בהן אני עוסק קשורות בצילום תיעודי בדרך כזאת או אחרת, באירועים שונים, כנסים, קרנבלים, אירועי חברות ,אירועים חברתיים מכל הסוגים וכמובן חתונות שמהן אני נהנה הרבה יותר מכל השאר. חוץ מאלה ישנה גם את ההתפתחות האישית ואת הפרויקטים הפרטיים שאותם אני מנסה ליצור, הפרויקט על חסידות בעל"ז הוא אחד מהם.

ספר לנו מה היו הנסיבות של הצילום של "הילד"

את תמונת הילד צילמתי בזמן שבקרתי בבית הכנסת הגדול של החסידות, אותה הכרתי דרך אבי אשר כמה מחבריו הם אנשים בעלי כבוד רב בקהילה, אנשים נעימים ומסבירי פנים אשר לקחו על עצמם כמו גם האדמו"ר הראשי של הקהילה, לחבר בין חיי הקהילה שלהם לשאר הזרמים במדינה וביהדות, במיוחד לזרם החילוני.

זה היה בחג החנוכה בסוף חודש דצמבר 2008, ולפי המסורת התקבצו להם חסידי הקהילה בכל ערב ולמשך שבוע בבית הכנסת כדי לחגוג בשירים ובתפילות את נס כד השמן. אותי הושיבו בין כל המתפללים, היה זה אולם גדול מאוד ומתוכו בקעו קולות עבים ומרטטים של 8000 מתפללים, אווירה מחשמלת ומאחדת..

מה עבר לך בראש בזמן הצילום?

זיהיתי את הילד בין כל המתפללים מולי, היחיד שלבוש בלבן, תלוי על המעקה ואותו מחזיק אביו. כשחילקתי את הפריים בעיני החלטתי במהירות למרכז את הילד, הדמות המרכזית, למרות שחוקי הצילום אומרים אחרת. באותו מקרה לדעתי היה זה נכון, הילד פותח את ההסתכלות בתמונה ויוצר אווירה נקייה, מתחדשת, רכה ותמימה וממנו אנו יוצאים (לפחות אני) אל האבא וממנו שמאלה וכך מתחילים לעבור פנים פנים, התגובה הכי שכיחה לתמונה היא התפלאות כיצד כל אחת מהדמויות שונה לחלוטין מהקודמת לה, מסתכלת לכיוון שונה, עסוקה בדבר שונה, נמצאת בזמן אחר, בשלב אחר..

הכוונה הייתה בדיוק זו, לרוב החילוני התחושה היא כי כל החסידים השחורים דומים, אפילו בלתי ניתנים להבדלה. כאן, מקרוב, מבינים שזוהי הכללה גסה ומכעיסה אשר גורמת שוב להתרחקות הצדדים ולחוסר הבנה..

את התמונה ראו כמה מחברי קהילת החסידים וההתלהבות הייתה גדולה במיוחד לאור התגובות של צופים באתרי האינטרנט השונים ועל כך שהיא שינתה אצל רבים מהם את נקודת המבט על הקהילה הדתית שלרוב סגורה בפני הקהל הרחב.

אני רוצה שוב להודות לשחר על הזמן שלו ולאחל לו (וגם לכם כמובן) תמונות כאלו גם בעתיד.