דניאל מלכה מציגה: רגעSHOT

מישהו חכם אמר לי פעם "זה לא מספיק שאתה יודע לכתוב, חשוב שיהיה לך מה להגיד" זה נכון מאוד גם לגבי צילום לדעתי.

כל הטכניקות, הטריקים, העדשות, הסנסורים, הפילטרים והעיבודים שזמינים לצלם המודרני קיימים כדי לעזור לצלם לקבל שליטה על התמונה הסופית שהוא מצלם.

כל אלו הם המכחול או העט שלו והם לא עוזרים לו יותר מידי אם הוא לא יודע מה הוא רוצה ובמקרה שלנו אם אין לו מה להגיד.

ולדניאל מלכה, צלמת בת 17 וחצי מחולון יש כל כך הרבה מה לספר לכם שכדאי שתשבו לפני שאתם רואים את התמונות שלה.

מהתמונה הראשונה שראיתי שלה פשוט הבנתי שאני רואה משהו חדש.
זה היה הפורטרט העצמי שאתם רואים בתמונה משמאל שצולם בסלון בבית שלה. התחלתי לעקוב אחרי התמונות שלה ומהר מאוד הבנתי שאני חוזה בכישרון מתפרץ שלקח את המצלמה והתחיל לספר איתה את סיפור חייו.

לא סיפור של מישהו אחר, לא שקיעה של כולם ולא נוף של הגנת הטבע, גם לא סיפור דימיוני או שיקרי אלא את הדבר האמיתי. תמונה אחרי תמונה אתה מגלה שהדבר האמיתי הוא יפה, כואב, מסובך, עדין וגם מפחיד.


דניאל פשוט לא עושה את מה שרובנו עושים ומפנה את העדשה לעצמה, למשפחה ולפצעים, היא לא שמה יותר מידי פילטרים או מנסה למצוא חן אלא לספר את הסיפור כמו שהוא אבל הכי חשוב היא לוקחת את המצלמה בשביל ליצור תמונות בעלות משמעות בשביל עצמה והיא עושה את זה באומץ נדיר.

וזה משתקף בעבודות שלה. תמונת הערום של אימא שלה היא אולי התמונה החזקה ביותר שראיתי לאחרונה, היא לא הייתה צריכה להגיד שזאת אימא שלה אתם, אם תסתכלו על זה מספיק זמן תראו את זה לבד, מעבר להתפעלות מהטכניקה והביצוע פשוט התחלתי לקנא באומץ שנדרש לצלם תמונה כזאת ובכישרון לעשות את זה כמו שצריך .

והסיפור ממשיך.
כל תמונה חושפת עוד פרטים ביוגרפים, כאבים, פצעים ועוד פצעים שבאיזשהו שלב אתה מתחיל להכיר אותה דרך קבצים דיגיטלים, בלי שמילה אחת נאמרה ובלי שמישהו סיפר לך כי הוא שמע.

אתה גם מתחיל אפילו להרגיש לא בנוח מרמת האינטימיות ומבין (לפחות אני) מה אפשר לעשות עם מצלמה. זה משהו כמו עט וניר. אתה יכול לכתוב פתק למכולת, מכתב התאבדות או צ'ק. זה תלוי בך ובמה שאתה רוצה להגיד ואם אתה ניגש לזה בגישה הזאת, ויש לך מה להגיד, אז התוצאות שלך יהיו משהו אחר כי הן יהיו שלך והאמת שתשתקף מהתוצאות שלך יגעו בהמון אנשים שלא תהייה להם ברירה אלא להעריך את הכנות שלך.

דניאל הסכימה להתראיין לכבודכם וגם הראיון הזה היה כמו כל התמונות שלה.

הי דניאל ותודה על שהסכמת להתראיין לבלוג שלי.
לפי מה שהצלחתי להבין, את מצלמת זמן קצר יחסית. על כמה זמן אנחנו מדברים בדיוק

אני מצלמת בערך ארבע שנים. בשנים הראשונות צילמתי באופן כמעט אימפולסיבי. אחר כך התחלתי לראות את הצילום גם ככלי ביטוי ופניתי לצילום מקצועי יותר.

היכן למדת \ את לומדת לצלם?

מעולם לא למדתי צילום בצורה מסודרת. את הידע שלי בצילום רכשתי בעיקר מטיפים קטנים שנתנו לי צלמים שהכרתי עם הזמן, ומעט מספרי הדרכה לצילום. יש לי קצת רקע בציור, כך שזה נתן לי יתרון בראיה החזותית. מעבר לאלה, הכל ניסוי וטעיה.

מה הציוד (צילום ותאורה) שאת משתמשת בו בדרך כלל?

אני משתמשת במצלמה40D Canon, ובעדשה IS USM 28-135 .
בצילומים עצמיים אני משתמשת גם בשלט אלחוטי.
מבחינת תאורה, אני בדרך כלל משתמשת בפלאש חיצוני עם סופטבוקס.

ראיתי שאת עוסקת גם בכתיבה, וגם מוסיפה טקסטים שלך לתמונות שלך, איך שני העיסוקים משתלבים האם את רואה קווי דימיון בשני המדיומים השונים מבחינתך?

אני מאמינה שהעיסוקים שלי, צילום, ציור וכתיבה, מאד קשורים ומשלימים אחד את השני. בכולם אני מתעדת מצב, מביעה רגש או נוקטת עמדה. בנוסף, אני נוטה להיות ישירה בהם. לכתוב, לצייר ולצלם דברים שמדברים חזק ובקול. יש שאומרים שאני מזעזעת, אני מעדיפה לחשוב שאני מביאה את המציאות כמו שהיא.

מעבר לטכניקה המיוחדת שלך נושאי הצילום שלך מאוד אישיים (ערום אישי, של משפחה וכו') האם החשיפה הזו מביכה אותך?

כיום לא. רוב הצילומים שלי, מעבר להיותם צילומים אישיים, הם גם, מבחינתי, כלי להעברת מסרים ונקיטת עמדות. בדרך כלל, אחרי שאני מצלמת צילומים כאלה אני מנסה לנתק את העובדה שזו אני בתמונות ולהתבונן בהם כאילו מבחוץ, לבחון מה מועבר בתמונה, מעבר לכך שזו אני.

זה גם סוג של תרפיה בשבילי, לראות את עצמי מתועדת במצבים האלה.

מאז שאני זוכרת את עצמי צילמו אותי בכמויות, גם בני משפחה וגם צלמים מקצועיים. בכל שנה אמא שלי הייתה לוקחת אותי לסטודיו של הצלם השכונתי. כבר הייתי למודת פוזות ומשחקים מול המצלמה. לא הייתי דוגמנית מקצועית אף פעם, אבל זה תמיד נשאר חלום גדול בשבילי.

בשלב מסוים החלטתי לקחת את המצלמה לידיים שלי ולצלם את המציאות שלי. רציתי לצעוק ולמחות, והצילום היה הכלי הטוב ביותר לזה. אני חושבת שאם התמונה לא היתה משמרת משהו אמיתי, מציאות שאני מתחברת אליה, לא היה בה שום ערך בשבילי.

כשאני מצלמת אנשים אחרים, אני משתדלת מאד לא להיות מנוכרת, לא "לקלף" את המצולם עד כדי כך שלא נוח לו. אני בדרך כלל עוברת על הצילומים בפעם הראשונה עם המצולם ואנחנו בוחנים ביחד את התמונות. ברור שאני גם מבקשת את אישורו לפרסומן, כך שגם הוא וגם אני שלמים על התמונות.

מהיכן את מקבלת השראה לעבודות שלך? האם את רואה את התמונה הסופית בדימיון שלך לפני שאת מתחילה לצלם?

אני מקבלת השראה מהאנשים שאני מצלמת, מקומות בהם הייתי ותחושות שלי עצמי. רוב הצילומים שלי מתעדים את המציאות בה אני חיה. אני לוקחת את החיים שלי ומפרקת לגורמים. לוקחת את העניינים הבוערים לי ומדברת עליהם בתמונות, דרכי או דרך אנשים אחרים שאני מצלמת.
לפעמים המצלמה מתעדת דברים שלא הייתי מעזה להודות בהם, כך שבדרך כלל התמונה הסופית שונה ממה שחשבתי שתהיה, לעתים אפילו עוצמתית הרבה יותר.

את מי היית רוצה לצלם (חי או מת) ?

הייתי רוצה לצלם את יונה וולך. לנסות לצמצם את כל המילים שלה לכמה תמונות חזקות שידברו בעד עצמם.
גם הייתי רוצה לבקר שוב באברבנאל, לצלם שם את המטופלים שהיו מאושפזים איתי במחלקה ואת האוירה במקום.
כבר תקופה שאני רוצה להרחיב את נושאי הצילום שלי גם לשאר המשפחה, מעבר לאמא שלי ועצמי.
בעיקרון, אני רוצה לצלם כל אדם שיש לו מה להגיד על המציאות או שמעוניין לעבור איתי איזה שהוא מסע דרך התמונות ולהתבונן פנימה.

האם יש צלם\ת שמשפיעים על עבודתך?
הצילומים העצמיים והמשפחתיים של אלינור קרוצ'י השפיעו על עבודותי, בעיקר ברמת האינטימיות והחשיפה בהם.


אני לא יודע מה דניאל מלכה תעשה עוד 10 שנים. אם היא תכתוב תצלם תמונות או בכלל תעבוד בבנק הפועלים.
אני יודע שהתמונות שהיא צילמה בגיל 17 ישארו איתי ויזכירו לי תמיד איך אפשר לקחת מצלמה ולספר איתה סיפור.

בכל מקרה אני מאחל לה שתישאר טובה:-)

אתם מוזמנים כמובן לבקר באתר שלה ולקרוא את הסיפור בעצמכם (חלק מהתמונות באתר מכילות ערום)