מחכה לאיש עם כובע

היום נדבר על צילומי רחוב. יותר נכון על "שיטה" אחת של צילומי רחוב.
את התמונה משמאל צילמתי בשיטה הזו והיא הייתה אחת הראשונות שהצליחה לי. מאז ניסיתי את השיטה עשרות פעמים והיא הפכה לאחת החביבות עלי בשעה שאני מוצא את עצמי ברחוב עם מצלמה.

כן, כל מה שאתם צריכים הפעם בשביל להצליח היא מצלמה. לא ציוד נלווה, לא ביקור בEbay ולא שיחה עם מנהל הבנק שלכם.

אני אתן כמה טיפים ורעיונות לביצוע אבל קודם כל נתחיל, כרגיל, מההתחלה.

הרגע המכריע

את המושג הזה, הרגע המכריע, תבע אחד האבות המייסדים של של הצילום המודרני בכלל וצילומי הרחוב בפרט, מר הנרי קרטייה ברסון. האדון הצרפתי והנכבד הזה היה אחד הראשונים שהסתובב ברחובות של אירופה מצוייד במצלמת 35מ"מ וצילם תמונות שעד היום אנשים לא מבינים איך הוא צילם אותן.

ברגע המכריע התכוון ברסון גם לשנייה בה אתם מצלמים וגם לאופן בו בחרתם לצלם. כלומר תמונה שצולמה ברגע המכריע לא יכלה להילקח קצת קודם או טיפה אחרי השנייה בה היא צולמה. היא גם לא הייתה יכולה להעשות מזווית אחרת, סנטימטר ימינה, סנטימטר שמאלה וזה כבר לא היה זה.

ברסון ואלפי מהתלמידים שלו וממשיכי דרכו חיים או חיו בשביל השנייה הזאת.

ההרגשה הזאת, שאתה חושב שתפסת את הרגע המכריע קשה מאוד לתיאור, והיא מצדיקה לפתע את השוטטות הארוכה ברחובות מנוכרים בלי שום תוצאה, את הגשם שיורד עליך, את המבטים שאתה מקבל, את ההרגשה שאתה תייר מסכן בטיול מאורגן בלי מדריך.

הרגע הזה, שהוא קורה, שווה את כל הרגעים הלא מכריעים שעברת כדי להגיע אליו:

צילומי רחוב הם המאתגרים והקשים ביותר לביצוע מכל סוגי הצילום שאני מכיר. צלמי הרחוב מסתובבים לבדם שעות ברחובות, חלק מההמון אבל כל הזמן לידו, מחפשים ללא הרף התרחשות שרב האנשים עוברים לידה בלי לשים לב בכלל.

צלם רחוב אינו מביים את הסביבה שלו, הוא נותן לחוקי הרחוב, לחיים, לנהל את ההצגה. התפקיד שלו הוא פשוט להנציח אותה. וזה לא פשוט בכלל. הגדרת התפקיד נעה על הרצף של מרגל תחת מסווה וסוציולוג נייד ורב הפעמים, אף אחד לא שלח את צלמי הרחוב לצלם, אף אחד גם לא משלם להם על העבודה שלהם, הם שם כי יש משהו שקורא להם מבפנים להיות שם.

בזמנים של פוטושופ, HDR ואידיאליזיציה של יופי מלאכותי צלמי רחוב הן זן מיוחד וכמעט נכחד, הם לא מייפים את המציאות אלא נותנים לכם אותה ישר לפרצוף לבטן או לאזורים כואבים אחרים. הם הולכים בעולם כמו בתוך אולפן ענק ומוצאים בו את היופי במצבים שלכאורה נראים סתמיים, הם מתעדים את הכאב שהרב מנסים להתעלם ממנו בדרך לקניות, הם מוצאים הומור במצבים אבסורדים ופשוט מצלמים אותם.

שיטת המארב

יש בעקרון שני מצבים שאתם יכולים לצלם ברחוב. מצב שנקרה בדרככם או מצב שצפיתם שייקרה וחיכיתם לו בסבלנות עד שיגיע. המצב הראשון הרבה יותר קשה לדעתי כי אתה לא תמיד יודע מה אתה מחפש. אתה הולך ברחוב, נגיד רחוב אלנבי בתל אביב. פתאום נראה שלכל אחד יש תפקיד שם: אלו שהולכים לעבודה, אלא שכבר בעבודה, וכאלו שאין להם עבודה ומבקשים כסף מאלו שיש להם עבודה. יש בטח תסריט שכתוב איפהשהו אבל אף אחד עוד לא באמת קרא אותו, הבלאגן בשיאו.

אז מה לצלם, את מי? בשיטה הזו אתה חשוף לעיני כל, בהתחלה אתה מאוד מובך, ומרגיש מיותר אבל אם תמשיך עם זה קצת פתאום תראה משהו שמקפיץ אותך, משהו שקופץ החוצה מהקהל, אם יש לך מזל אתה מצליח לצלם אותו ואם יש לך ממש מזל וכישרון אתה מצליח לצלם אותו ברגע המכריע.

המצב השני הרבה יותר קל לדעתי. פה אתם מוצאים חלק מהרחוב שאתם יודעים שחסר בו משהו וכל מה שאתם צריכים זה למצוא את הזווית שלכם ולחכות שהמשהו הזה יגיע. זה יותר פשוט כי יש לכם תוכנית, אתם רואים את התמונה בראש שלכם ואתם ברב המקרים גם תשיגו אותה אם תהייה לכם מספיק סבלנות כי חצי תמונה כבר יש לכם בעצם.

את התמונה משמאל למשל צילמתי ליד כיכר רבין. הלכתי לצלם את אוהל הזיכרון בשנה ה13 לרצח רבין וראיתי פתאום את הדמות הזאת על הקיר של קפה הילל. נזכרתי בתמונה של פליקס לופה שראיתי ברשת ושעשתה שימוש בדמות הזאת והחלטתי שרבין יכול לחכות לי איזה חצי שעה. אני רציתי לתפוס איש עם כובע שייראה כאילו הציור על הקיר הוא הצל שלו והייתרון במרכזיות של הלוקיישן עזר לי מאוד, רחוב סואן מביא איתו עשרות מועומדים כל הזמן, אתה רק צריך לבחור את הזווית שלך (אתם יכולים לראות אותי מצד ימין למטה) ולחכות.
אחרי חצי שעה ובערך 50 צילומים הוא הגיע. צילמתי אותו שלושה צילומים. הסתכלתי במסך וידעתי שאני יכול ללכת. זה היה אחד הרגעים המגניבים ביותר שהיו לי עם מצלמה.

אולי בעצם אתם כן צריכים משהו קטן

מניסיון כואב במיוחד יהיה לכם קשה לבצע מארב מוצלח עם מצלמת פוקט. למרות שמצלמות פוקט הם מצויינות לצילומי רחוב כי הן קטנות ושקטות הן עדיין ב2009 איטיות למדי. אם סיכמנו שיש רגע מכריע אנחנו צריכים להבין שהרגע הוא בעצם שבריר שנייה, מצלמה שבה אתה לוחץ והיא מצלמת כעבור חצי שנייה יכולה להוות בעיה. לא בהכרח כמובן אבל לפחות אצלי זה ככה.

כמו בכל תמונה אתם צריכים לשים לב לחשיפה שלכם אבל בשיטת המארב זה מאוד קל כי יש לכם את כל הזמן שבעולם להתכונן לתמונה שלכם, תמצאו את הזווית שלכם, תעשו כמה צילומי ניסיון וברגע שאתם מסודרים תתחילו לחכות לתמונה שלכם שתגיע, והיא תגיע, מחזיקה שני ארגזי קרטון גדולים כמו בדוגמא שמשמאל.

מתי יש לי זמן לכל זה?

חלק ממכם שעובדים רב הזמן אולי חושבים עכשיו: שאני אחכה שעה בשביל איזה איש עם כובע שיעבור? בזמן שאני צריך להוציא את הילדים מהגן או ללכת לסופר? אתם כנראה צודקים. לרב האנשים אין את הזמן להשקיע בתמונות שלהם אבל תנו לי שנייה להציע לכם משהו. תתחילו לחפש מקומות מעניינים מתחת לאף שלכם. בדרך לעבודה? תנסו לשים לב לציור מעניין על הקיר ליד הכביש, בדרך לסופר? תנסו לראות שלט פרסומת לאוכל לכלבים שאם רק יעבור שם חתול הוא ייצור תמונה טובה.

תתחילו לחפש את הפינות האלו ותגלו שהם בכל מקום כמעט.

לא, אל תעצרו את האוטו בצד ותודיעו לעבודה שאתם מאחרים, כי אתם מחכים לחתול שיעבור ליד פרסומת לאוכל לכלבים כי לא נראה לי שהבוס שלכם יסתכל עליכם אותו הדבר אחרי זה אבל תרשמו לפניכם שיש שלט כזה ותלכו לארוב לידו, שהעבודה נגמרת או שהילדים ישנים.

זאת יכולה להיות חוויה מאוד מספקת עבורכם.